Bangkok 1970s
ממלכה אסייתית שנבנתה מחדש פריים אחרי פריים: אור חם, רחובות רטובים ופנים של עשור אחר.
האם אפשר לגרום לאנשים להתגעגע לתקופה שמעולם לא צולמה?
הפרטים הקטנים, טיפות הגשם, הבעות הפנים, צחוק הילדים, תמימות ההולכים, והחיוך התאילנדי הכן והתמידי. עשור מדהים שמזכיר געגוע.
שוק לילה, אישה עם סלי פירות הולכת בגשם, טבחית ליד הווק, רחוב מלא מכוניות חיפושית, נזיר צעיר ליד התעלה, ילדי בית ספר רצים אל המצלמה, ילד שמאכיל פיל. יותר מתריסר סצנות קטנות, שמסכמות עשור אחד.
כל סצנה התחילה כתמונה סטילס ואז קיבלה חיים בעזרת וידאו AI. אני בחרתי את הפנים, את הבגדים, את האור ואת הקצב, וערכתי הכול לסרט אנכי אחד שנבנה לטלפון.
למה זה כאן
תאילנד היא המדינה שבה ביקרתי הכי הרבה פעמים: 43. התרבות שלה כארץ החיוכים מרתקת אותי, ובסרט הזה ניסיתי להראות מאיפה כל זה מגיע: הפשטות ומאפייני התרבות שנשארו כחותם לאורך המאה האחרונה.
זה גם מבחן. אווירת תקופה היא הדבר הראשון שנראה מזויף בעבודות AI, והסרט הזה הוא המקום שבו למדתי איך שומרים עליה וגורמים לה להרגיש חיה.
